קרב יומו זאת יודע \ פורסם בעיתון"הפטיש" 1990
שלוש שנים למותו, ובני תורתי בוחן מחדש את השירים של זוהר ארגוב. הוא משוחח עם אביהו מדינה, יהודה קיסר ועוזי חיטמן, ומגלה יחד איתם שהאיש, שלא כתב מילה, תעד בשירים שכתבו לו אחרים את חייו ואת מותו המתקרב.

חשבתי איך לנגוע בזוהר ארגוב. זהו חוב מוסרי שאני חייב לו. מעטים ניסו באמת להבין את השירה שלו, והבנאדם צעק. המילים, כמה שנשמעו תמימות, קיבלו משמעות אחרת רק לאחר שמת. אם לא היה מת, המילים היו ממשיכות להשמע בנאליות למי שלא הכיר אותו. אני יודע שזה נשמע אכזרי, אבל זו האמת. זוהר שר על החיים המחורבנים שלו, אבל אנשים התחילו לעצור ולחשוב על השורות רק לאחר שהלך. והבנאדם לא שר חארטה.הוא לא כתב מילה אחת, אבל כמעט כל השירים שנכתבו לו הנציחו את חייו. "ניסינו לתרגם את החוויות שלו לשני בתים ופזמון", אומר עוזי חיטמן, אחד מכותבי הטקסטים של זוהר.

הסתכלתי בקטעי העיתונות. קראתי מה כתבו עליו במשך השנים. מה שמצאתי היו בעיקר סיפורים על המעצרים שלו ועל הסמים: "זוהר ארגוב הודה כי העליב שוטר", "זוהר ארגוב חשוד בהפצת צ'קים מזוייפים", "הזמר זוהר ארגוב חשוד בגניבת מרשמי סמים", "הזמר הורשע בגניבת נשק". כמעט ולא מצאתי מילה על האמנות שלו. לאחר מותו הודו, רק מעטים, באיכות הקולית שלו, ובה בלבד. רינו צרור, שכתב הספד לאחר מותו, היה אולי היחיד ששמע את המוזיקה של זוהר. יואב קוטנר אמר שאהב את הקול שלו, אבל לא תמיד אהב מה שהוא שר.

" הולך אדם הולך / והוא כנר דועך / ואין שואל ואין יודע / למה זה ואיך/ עצב בעיניו / ועצובים שיריו / קרב יומו זאת יודע "

את השיר הזה, הולך אדם, כתב אביהו מדינה. הייתי בטוח שמדובר בהספד מוקדם של זוהר על עצמו. כשהגעתי לאביהו מדינה, במסגרת הכתבה הזו, התברר לי שהשיר הזה, שהכי מזוהה עם זוהר, השיר שניבא את מותו - לא נכתב עליו בכלל. אביהו מדינה: "השיר הזה נכתב על שכן שלי חולה סרטן בן 27, מורה לנהיגה, שמהכאבים הוא היה צועק לי מהחלון: 'אביהו אני רוצה למות'. דקלון כבר הקליט את השיר הזה בשנת 75, אבל הבאתי אותו לזוהר. גם אני חושב שהוא בחר את השיר הזה כי הוא חיפש את המוות".

"הולך אדם" היה אחד מהשירים האחרונים של זוהר. הוא נכלל בקלטת "שירי נשמה ועצב". אני לא זוכר כמה תקליטים זוהר הוציא. 13, 14, 15. לא יודע כמה. ציון שרעבי, תמלילן ומלחין, שכתב לו כמה שירים: "הוא היה מקפיד על בחירת השירים, אבל בסוף חייו הוא שר בלי אבחנה את כל מה שנתנו לו. אם היית מבקש ממנו לשיר את 'הבה נגילה', הוא היה עושה את זה. אני לא חושב שעשו לו את זה בכוונה, אנשים היו צריכים להתפרנס.

" סגור לבד עם עצמי / ולא יוצא את ביתי / אתמול הייתה עולמי / עזבה והיא לא איתי / נפשי בוכה ושואלת / ואין לי מי שעונה "

זהו קטע מתוך "עד מתי אלוהיי", שיר שכתב לו עוזי חיטמן. זהו אחד מהשירים האישיים והכואבים של זוהר, בו הוא מתחנן לעזרה, אבל יודע שהמשחק מכור. עוזי חיטמן: "זוהר היה גר בפנטהאוז בגבעתיים. הגעתי וראיתי שלא היה שם כלום. דירה ריקה לגמרי. בלי מקרר, עציץ או תמונה, או אפילו כוס לשתות מים. רק הוא בחדר השינה, בוהה מול הוידאו, ורואה סרטים עם מוזיקה בתורכית וביוונית. שאלתי אותו 'זוהר מה הקטע?' והוא ענה לי: 'כשהפרח פרח בגני הבית היה מלא, עכשיו שהפרח קצת נבל אף אחד לא בא'. זו הייתה תקופת הדעיכה שלו. כתבתי לו את עד מתי אלוהיי והייתה שם שורה: ' עוד יפרח הפרח בגני, וכולם עוד יבואו להתבשם ' , משהו כזה. הוא ביקש להשמיט את השורה הזו, לא אמר למה. אני חושב שאז הוא לא ראה אנשים. הוא היה מגיע לאולפן, להופעות אבל בבית הוא היה לבד. הוא היה מחלק כסף, מאכיל אנשים, וכשחזר לסמים - עזבו אותו. אז הוא כבר לא היה מגיע להופעות והפסיקו להעסיק אותו".

" כבר עברו השנים / אך אזכור הימים / עת היינו אוהבים / נשבעה אמונים / ובשם הקדושים / לי נתנה נעורים / ולפתע פתאום / הו, ארור זה היום / לא היה זה חלום / הודיעוני רעיי / שראוה ודאי / עם אחר בחשאי / ומני אז / כבו עייני / כל עולמי / חשך עליי / כי לעגו לי ידידיי / טוב לי מותי מחיי / אנא אלך, אנא אברח / איך אתנחם, איכה אשכח "

"כבר עברו השנים" הוא שיר שכתב לו אביהו מדינה, בו הוא שר על אישתו ברכה, שנטשה אותו והתחתנה עם אחר. הם התגרשו לאחר שנה, והוא רצה בה רק לאחר שכבר לא היו ביחד. זוהר לא רצה לשיר על אהבה. הוא חשש שברכה תחשוב שהוא שר עליה.

ברכה הייתה המוזה של זוהר. "כמי נהר אל ים זורמים", הוא שר עליה. "כמו צל תלך היא אחרי". היא היתה מקור הכח, למרות ואלי משום שהיתה רחוקה ממנו. בשיריו הוא חוזר ומדבר על הנטישה. אביהו מדינה: "כשהוא שר את 'כבר עברו השנים' הוא שפשף את המצח, כמו שהוא עשה כשהיה מתרגש ואמר: 'יא מניאק'. שנינו ידענו למה התכוון. קלעתי בול לרגשות שלו". יהודה קיסר, חבר וגיטריסט: "הוא אהב מאוד את ברכה, לא רצה להתגרש והיה שבור מזה. הוא לא אהב לשיר שירים על נשים, כנראה בגלל הפרידה. את השיר 'אל תשליכני לעת זקנה' הוא לא רצה לשיר כי היה ברור על מה השיר והוא סרב".

למרות זאת, הוא שר עליהן והתכוון במיוחד אליה. ב"כמו שיכור", שכתב לו עוזי חיטמן הוא משלב את חווית הקריז עם אובדנה של אישתו: " רק ניסיתי לומר לה מקרוב / שהיא כמו טיפה מרה בתוך דמי / רק ניסיתי לומר לה מקרוב / שאני כל חיי נושא אותה עמי / כמו שיכור מתנדנד / וגופי בכאב לא עומד / כל דקה ארוכה / בלעדיה מכה בי / וראשי עליי נופל כבד". כמו היחסים עם האשה, גם היחסים של זוהר עם אביו היו מורכבים ואינם ברורים. אביו מת משתיה מופרזת. בשיר "אבי" שכתב לו אביהו מדינה, הוא מדמה את אביו למלאך, ונשמע מתגעגע אליו: " אבי איתי בתוך ליבי / עודי שומע וזוכר / עיניי רואות / פניו קורנים / מלאך שלי אותי שומר"

" באתי לעולם לא שאלו את פי / מה אבקש ומה חפץ ליבי / באתי לעולם וכבר הכל קיים... ומפרי הגן אשבע / עץ הדעת לא אגע / ולעולמים צער לא אדע "

כך הוא שר ב"להיות אדם". עץ הדעת הוא המשל לפרי האסור, לסמים. היה לו קשה לעמוד בפני העץ הזה. הוא בא לעולם עם דימוי עצמי נמוך ולא היה מוכן להצלחה. אם היה נשאר פועל בניין, אולי לא היה נופל. אביהו מדינה נפגש איתו בתחילת דרכו וסרב לכתוב לו במשך שנתיים עד שיצבור ניסיון. זוהר ראה במדינה מעין דמות אב, ומדינה הרים אותו על הכתפיים וגם ניסה לגמול אותו מהסם. מדינה: "לקחתי אותו פעמיים לגמילה, זה לא עזר. כתבתי לו את 'אבי' ו'להיות אדם' אחרי שניסה להגמל. אלו השירים האחרונים שכתבתי לו. היו תקופות שלא הייתי בקשר איתו כי רבנו. כעסתי שאני משקיע כ"כ הרבה, עוזב את האישה והילדים והוא חוזר לסמים. הייתי מביא אותו כמו פרח אחרי הגמילה ואז הוא היה מתקשר ואומר לי ' אביהו, ראסי בטיזי ' , ראשי בישבני, כלומר מריח סמים. אחר כך היה משאיר הודעות במזכירה שולח פרחים הביתה לאשתי ומבקש סליחה על זה שהוא גוזל אותי ממנה".

מדינה ממשיך: "לגמילה לקחתי אותו בכח. שוני גבריאלי עזר לנו מאד ובצלאל מזרחי נתן לנו סוויטה ב"גני שולמית" באילת. שמרתי עליו כשאני ישן בחדר אחד והוא בשני הצמוד. הייתי צריך להוריד לו את המנה של האדולן כל יום. הייתי צמוד אליו, קם איתו, אוכל איתו, הולך איתו אפילו לשירותים. הוא לא היה הולך למועדונים כדי לא לפגוש את סוחרי הסמים". אבל זוהר עבד על כולם. הוא ידע שהוא גמור ורצה לרצות את האנשים סביבו ואת הקהל.

" שרתי בחיי / כבר המון שירים... רציתי שיר פרטי / ששייך רק לי לבד / תמיד יהיה איתי / שלא יכיר את אף אחד / אשיר אותו בסוד / ותמיד עליו אשמור "

זוהר לא רצה שהשירים יסגירו את חייו. הוא היה בן אדם מאוד סגור. אבל השירים סיפרו הכל. עוזי חיטמן: "הוא לא שם משקפי שמש כמו זמרים אחרים כי לא חשש שיזהו אותו. הוא היה חבר של כולם. השיר 'בלילה' נכתב על חיבוק הדב של המעריצות שלו, שמרב אהבה הן היו שורטות לו את האוטו". על זוהר הסגור מבחינה רגשית ועל ההיסטריה סביבו מספר גם יהודה קיסר: "הוא היה איש שתקן. מעטים האנשים להם פתח את סגור ליבו. הוא לא השתפך אף פעם, גם כשהיה עצוב וגם כשהיה בקריזות. אפילו אני שאכלתי איתו והסתובבתי איתו בהופעות ברחבי העולם לא יכלתי אף פעם לשאול מה הוא בדיוק רואה. זה היה הדבר הפנימי שלו. הוא התבטא רק כשהוא שר. הפסקתי להופיע איתו בגלל ההיסטריה סביבו ואני לא החזקתי מעמד. לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. הוא עצמו לא ידע על ההזמנות הרבות לחתונות ועל הטלפונים שלא הפסיקו לצלצל ".

את 'הפרח בגני' זוהר לא התלהב כ"כ לשיר, במיוחד אחרי שהציעו לו לבצע אותו בדואט עם עליזה עזיקרי. את השיר 'אמריקה שלי' קיבל במתנה מעוזי חיטמן לאחר שהאחרון ראה אותו בראיון אצל דניאל פאר שם אמר "פה זה אמריקה שלי". את השיר 'אל תשחקי איתי' זוהר בכלל לא רצה לשיר. הוא טען שזה מתאים לאריק איינשטיין. עוזי חיטמן: " בחדרי חדרים כולם ידעו שהוא גמור. כבר לא היה קשר בין המשפטים שהוא דיבר. היתה לו אובססיה לרצות את כולם והם חנקו אותו. בחנתי את כל זה מהצד וראיתי אותו באולפן עם פמליה שלמה. לראש הממשלה אין פמליה כזו. כל אלה היו בעצם יועצי אחיתופל".
אבל הנסיון לסכם כאן את חייו של זוהר ארגוב הוא בלתי אפשרי. אולי רק הייתי צריך לצטט את השיר 'בדד' אותו כתב עמוס יהב. "שיר מזמור של אילמים" שר זוהר, וכל הסיפור כולו, קופץ מול העיניים. לא צריך להוסיף יותר:

בדד אלך / גם תפילה אין לי / בדד / בלי עתיד / בלי תקווה / בלי חלום... בדד / כמו השמש אנדודה / בדד / במדבר הלוהט / בדד / גם דמעות הן רק הבל / שיר מזמור אין לסבל / שיר מזמור של אילמים "


לרשימת הכתבות המלאה